התפיסה הבסיסית של בנייה טרומית נובעת מפרקטיקות אנושיות מוקדמות הכוללות-עיבוד מקדים של רכיבי בניין והרכבה-שלאחר מכן באתר. באדריכלות המסורתית, רכיבים שונים-כגון אלו העשויים מעץ, אבן או לבנים ואריחים-עובדו לעתים קרובות מראש לפני הובלה לאתר הבנייה להתקנה. מבני עץ מסורתיים, בפרט, כללו רכיבים כמו קורות, עמודים, פורלינים, קורות ודלתות וחלונות בעלי ממדים מדויקים וממשקי חיבור מוגדרים, מה שאפשרו לחבר אותם יחד באמצעות טכניקות כגון חיבורי שקע-ו-מפרקים. הגישה הזו-לפירוק בניין לרכיבים נפרדים ואז הרכבתם לשלם מאוחד-מזכירה את הפילוסופיה המרכזית של בנייה טרומית מודרנית.
עם ההתקדמות בטכנולוגיות ייצור מכני וייצור תעשייתי, תעשיית הבנייה אימצה בהדרגה שיטות ייצור סטנדרטיות ומוכנות. רכיבי בנייה כבר לא הסתמכו רק על-עיבוד באתר; במקום זאת, ניתן יהיה לייצר-המוני במפעלים ולאחר מכן להעבירם לאתר להתקנה. השימוש בחומרים מודרניים כמו פלדה ובטון, לצד פיתוחים בטכנולוגיות עיבוד שבבי, הובלה והרמה כבדה, סלל את הדרך לתיעוש הבנייה. במיוחד בתגובה לביקוש הגובר לפיתוח מגורים ועירוני בקנה מידה- גדול, השימוש ברכיבים מוכנים להגברת יעילות הבנייה והפחתת העבודה- באתר הפך למגמה מרכזית בהתפתחות התעשייה.
בנייה טרומית התפתחה מייצור מוקדם-פשוט של רכיבים למערכת בנייה מקיפה הכוללת תכנון סטנדרטי, ייצור מבוסס-מפעל, בנייה מוכוונת-הרכבה וניהול מבוסס-מידע. ניתן לחלק מבנים למודולים ורכיבים שונים בהתבסס על מפרטי עיצוב; אלה עוברים בדיקות עיבוד ואיכות במפעל לפני שינועם לאתר להרכבה. בנייה טרומית מודרנית שמה דגש לא רק על מהירות אלא גם על דיוק הרכיבים, איכות הבנייה הכוללת, ניצול יעיל של משאבים וקלות תחזוקה עתידית. במהותה, בנייה טרומית היא שיטת בנייה מודרנית שנוצרה על ידי שילוב טכנולוגיות ייצור ובנייה תעשייתיות מודרניות עם התפיסה המסורתית של בנייה מבוססת רכיבים-.